החלטה בתיק בש"א 4141/11 - א'

1.        לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט בתל-אביב-יפו מיום 22.12.2010 (כב' השופטת ו' אלשייך). במרכזו של פסק-הדין האמור ניצבה החלטת הנאמן (המשיב 2) לבטל כליל התמחרות לרכישת נכס מקרקעין השייך לחברת רסידו פיבי בע"מ (המשיבה 3) ולקיים התמחרות חדשה לגבי הנכס. כנגד החלטה זו של הנאמן הוגשו לבית-המשפט קמא שתי בקשות: הבקשה האחת הוגשה מטעמו של מר דושינסקי (המשיב 1) שהיה הזוכה במסגרת ההתמחרות המקורית לרכישת הנכס. בבקשתו, התנגד מר דושינסקי להחלטת הנאמן לסגת מן ההתמחרות המקורית ולקיים התמחרות חדשה. הבקשה השנייה הוגשה מטעם המבקשת - חברת רוזניו בע"מ (להלן גם: רוזניו). רוזניו התנגדה אף היא לביטול ההתמחרות המקורית, והוסיפה וטענה כי יש לפסול את זכייתו של מר דושינסקי בהתמחרות המקורית, וכי עליה להיות הזוכה תחתיו בשל קיומה של הסכמה מחייבת בינה לבין הנאמן. בפסק-דינה דחתה כב' השופטת אלשייך את הטענות האמורות. ראשית, נקבע כי בנסיבות העניין הנאמן היה רשאי לסגת מן ההתמחרות המקורית. שנית, נקבע "מעבר לדרוש" כי בשום שלב, לא התגבשה בין הצדדים הסכמה מחייבת לפיה רוזניו תהפוך לזוכה במקומו של מר דושינסקי. בסופם של דברם, נפסק כי דין עמדת הנאמן להתקבל וכי הוא רשאי לקיים התמחרות חדשה.

2.        בטרם אתייחס לבקשה להארכת מועד שלפניי ועל-מנת להבין את הרקע להגשתה, אתייחס בקצרה להשתלשלות העניינים שאירעה מאז מתן פסק-דינו האמור של בית-המשפט המחוזי ועד להגשת ההליך שבכותרת.

           כאמור, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 22.12.2010. ביום 6.2.2011 הגיש מר דושינסקי ערעור על פסק-הדין הנ"ל לבית-משפט זה (ע"א 978/11). רוזניו היוותה משיבה בערעור האמור. יודגש כי רוזניו נמנעה בשעתו מלערער על פסק-הדין בעצמה, והמועד הקבוע בדין להגשת ערעור מטעמה חלף-עבר לו. ביום 8.3.2011 הוגשה במסגרת ע"א 978/11 הנ"ל בקשה מטעם מר דושינסקי והנאמן לאישור הסכם פשרה שנערך ביניהם, במסגרתו הוסכם כי ישולם למר דושינסקי סכום כסף נכבד כנגד דחיית הערעור. רוזניו התנגדה לאישור הסכם הפשרה ולדחיית הערעור שהגיש מר דושינסקי. בעקבות החלטת כב' הרשם שני מיום 29.3.2011, הגישו מר דושינסקי והנאמן את הסכם הפשרה שנערך ביניהם לאישורו של בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת אלשייך). בהחלטתה מיום 26.4.2011 אישרה כב' השופטת אלשייך את הסכם הפשרה, וביום 27.6.2011 דחתה את בקשת רוזניו לביטול ההחלטה בדבר אישור ההסכם. בין לבין, ביום 19.6.2011 ניתן לבקשת מר דושינסקי פסק-דין בדבר דחיית ערעורו בבית-משפט זה (ע"א 978/11 הנ"ל). יוער כי מתגובות שהוגשו בהליך שלפניי התברר כי הנכס נשוא ההתמחרות נמכר לצד ג' במהלך חודש מאי 2011.

3.        כעת מונחת לפניי בקשתה של רוזניו להארכת מועד להגשת ערעור מטעמה, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 22.12.2010 לפיו נקבע כי הנאמן רשאי לקיים התמחרות חדשה על הנכס הנדון. לטענת רוזניו, היא לא הגישה בשעתו ערעור על פסק-דינו הנ"ל של בית-המשפט המחוזי שכן הסכימה לטענות שהעלה מר דושינסקי בערעורו, ולפי טענתה סברה כי "לא היה טעם בהגשת ערעור נוסף, זהה, על אותה החלטה". לטענת רוזניו, משהתברר כי מר דושינסקי חזר בו מערעורו בעקבות הסכם הפשרה עם הנאמן, יש להתיר כעת לרוזניו אורכה להגשת ערעור מטעמה על-מנת שטענותיה התבררו. לפי הטענה, לצדדים האחרים להליך אין צפייה לגיטימית לסופיות הדיון, בהתחשב בכך שמר דושינסקי הגיש ערעור על פסק-הדין בגין אותן טענות שרוזניו מעוניינת לטעון כעת. עוד נטען כי סיכויי הערעור טובים וכי אין למנוע את בירור טענותיה של רוזניו בשל כך שנערך הסכם פשרה עם מר דושינסקי, והלה ויתר על בירור הטענות הערעוריות בתמורה לסכום כספי נכבד. מר דושינסקי, הנאמן והכנ"ר מתנגדים לבקשה.

4.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. מאז חלוף המועד האחרון לפי דין להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי חלפו חודשים ארוכים. מדובר באיחור משמעותי בהגשת ההליך, ועל משקלו של "הטעם המיוחד" להצדקת איחור כה ניכר להיות בהתאם. לפי ההלכה הפסוקה, "טעם מיוחד" המצדיק איחור בהגשת הליך הינו על דרך הכלל, טעם הנעוץ באירועים שהינם מחוץ לשליטתם הרגילה או לתחום צפייתם הסבירה על בעל-הדין או בא-כוחו (ראו: ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001)). במקרה דנן, הנסיבות שפורטו בבקשה אינן מקימות "טעם מיוחד" כנדרש.

           בפתח הדברים יוער כי טענתה של רוזניו לפיה סברה מלכתחילה כי אין צורך בהגשת ערעור מטעמה, מעוררת תהיות. בהודעת הערעור שהוגשה בשעתו מטעם מר דושינסקי בע"א 978/11 נכתב במפורש, מטעמים מובנים, כי הערעור אינו מופנה כנגד דחיית טענותיה של רוזניו כי יש להכריז עליה כזוכה בהתמחרות המקורית במקומו של מר דושינסקי. בהתחשב בכך, אף אם ערעורו של מר דושינסקי היה מתברר ומתקבל לגופו, הרי בהעדר ערעור מטעם רוזניו לא היה ניתן לה הסעד לשמו עתרה לבית-המשפט קמא מלכתחילה - זכייה בהתמחרות המקורית תחתיו של מר דושינסקי. בהקשר זה, טענתה של רוזניו לפניי היתה כי לו היה ערעורו של מר דושינסקי מתקבל, כי אז התיק היה מוחזר לבית-המשפט המחוזי לבחינת הזוכה הראוי בהתמחרות המקורית. דא עקא, לא ברור על מה נסמכת טענתה האמורה של רוזניו, בשים לב לכך שלא זה הסעד שהתבקש במסגרת ערעורו של מר דושינסקי ובשים לב לכך שערכאת הערעור אינה נוהגת לחרוג מהמסגרת הערעורית בנקל. בהתחשב בתהיות האמורות, לא ניתן לשלול את טענת המשיבים לפיה רוזניו ויתרה, הלכה למעשה, על הגשת ערעור מטעמה.

           מכל מקום, אף אם אניח לטובת רוזניו כי אמנם קיוותה כי ערעורו של מר דושינסקי יביא מזור גם לה - תקווה שהתבדתה בעקבות עריכת הסכם הפשרה בין מר דושינסקי לנאמן ודחיית הערעור בעקבותיו - אין בכך כדי להוות "טעם מיוחד" למתן האורכה המבוקשת. בעל-דין הבוחר שלא ליזום הליך ערעורי בעצמו ומחליט להסתפק בערעור שהגיש בעל-דין אחר, בבחינת "ישיבה על הגדר", יכול וצריך לצפות כי יתכן שאותו ערעור לא יגיע לכדי בירור מסיבה כזאת או אחרת (למשל: עקב אי הפקדת עירבון, מחיקה מחוסר מעש, או סילוק הערעור לבקשת יוזם ההליך בעקבות הסכם פשרה או מסיבה אחרת). לא ניתן לאפשר כעת לרוזניו אורכה להגשת ערעור מטעמה, רק מן הטעם שצפייתה כי מר דושינסקי יוביל ערעור עבורה, נכזבה. יוער כי טענתה של רוזניו לפיה האורכה המבוקשת מוצדקת בהתקיים ערעור אחר שתלוי ועומד באותו עניין - אינה רלוונטית עוד, משערעורו של מר דושינסקי נדחה (ע"א 978/11). אף הטענה לפיה צדדים אחרים לא ייפגעו בהתחשב בכך שטענותיה הערעוריות של רויזניו זהות לאלה שטען מר דושינסקי בערעורו - אינה משכנעת. מר דושינסקי והנאמן ידעו כי רוזניו בחרה שלא להגיש ערעור מטעמה, וניתן להניח כי הסתמכו על כך במסגרת עריכת הסכם הפשרה ביניהם. בין כך ובין אחרת, הסכם הפשרה האמור אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי ובעקבותיו נדחה ערעורו של מר דושינסקי. נכס המקרקעין נשוא ההתמחרות כבר נמכר לצד ג'. לא מצאתי הצדקה לאפשר כעת את החזרת הגלגל לאחור וליתן לרוזניו ארכה להגשת ערעור, בשים לב לכך שצדדים אחרים הסתמכו באופן ממשי על סופיות הדיון. למותר לציין כי טענותיה של רוזניו כנגד הסכם הפשרה שנערך בין הנאמן למר דושינסקי, אין מקומן להתברר בהליך שלפניי.  עוד יצוין כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם מרשימים במידה המצדיקה, כשלעצמה, מתן ארכה כמבוקש.

5.        בהתחשב בזמן הרב שחלף ובהשתלשלות העניינים שאירעה מאז מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי כפי שפורטה לעיל; וכן בהתחשב בהעדרו של "טעם מיוחד" המצדיק את העיכוב הממושך בהגשת ההליך; באתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש להעדיף את הוודאות והיציבות משפטית, את האינטרס הציבורי בדבר השמת גבול להתמשכות ההליכים ואת הסתמכותם של בעלי-הדין שכנגד על סופיות הדיון בעניינם; על-פני האינטרס של רוזניו בבירור טענותיה.

           אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שלמבקשת ניתנה אפשרות לחזור בה מבקשתה בטרם התבקשו תגובות המשיבים, תשא המבקשת בשכר-טרחת עורכי-דינם של מר דושינסקי (המשיב 1), הנאמן (המשיב 2) והכנ"ר (המשיב 11) בסך 2,500 ש"ח כל אחד.

ניתנה היום, ט"ז בתמוז תשע"א (18.7.2011(.

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טו

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: